שיחה עם ד"ר חגי קופרמינץ, שאתם מוזמנים להשתלב בה
חגי הוא חוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה, מומחה במדידה והערכה, וכמו כן הוא חבר ב"וועדת החינוך של מאהל רוטשילד", שהגישה נייר עמדה בנושא הבגרויות לועדת שטאובר.
ועדת החינוך של מאהל רוטשילד עוסקת בימים אלה גם במחאה סביב "מועצת החינוך של ישראל", יוזמה מבית תנועת "הכל חינוך", שתתכנס לראשונה בחיפה באוגוסט, על מנת לקיים דיון סגור בנושא… בחינות הבגרות.
איתי: איפה לדעתך יש הבדלים משמעותיים בין ההצעה שלכם ובין ההצעה שידחפו פירון-דברת-יאיר לפיד ואותה "מועצת חינוך" בעלת הזיקה ל"הכל חינוך"?
חגי: אשמח אם גם הם יתמכו בכיוון של גיבוש תעודת סיום ברוח שהצענו והעברה הדרגתית של מבחני מיון סטנדרטיים אל מחוץ לכותלי בית הספר. וועדת דברת אכן הלכה כברת דרך משמעותית בכיוון, אם כי עדיין מציעה את השעטנז של הערכה חלופית וסטנדרטית כחלק מתעודה שחייבת לשמש את מוסדות ההשכלה הגבוהה בתהליך המיון.
פרופ' גבי סלומון, חבר המועצה והיוזם של הדיון בנושא מדידה והערכה מסר במקומון העיר הרצליה לקראת סוף השבוע ש"מדובר בשינויים ראשוניים כמו הקטנה ניכרת של מספר בחינות הבגרות הממלכתיות. הכנסה מדורגת של סוג בחינות אחר, כלומר בחינות עם עבודת צוות תוך שימוש מוגבר בטכנולוגיה. כמו כן ברצוננו לערוך בחינות המדגישות יישום של ידע יותר מאשר שליטה, שהיא פרי שינון". כפי שעולה מהצהרה זו מודבר בהצעה בסגנון בן-פרץ והמשכה באופק הפדגוגי וחוזר מנכ"ל סט/1 מ-2008, רק עם הקטנת מספר הבחינות.
איתי: נדמה לי שליאיר לפיד לפי הצהרותיו בתקשורת, לא היה קשה לחתום על מה שהצעתם.
אני ממש לא בטוח. לפיד דיבר רק על צמצום מספר הבחינות ל 3-4. לא שמעתי ממנו שום דבר אחר. זה מנוגד בתכלית למה שאנו מציעים.
איתי: השלוש-ארבע האלה זה בעצם החלק במסמך שלכם שמדבר על בחינות לצרכי מיון. מספר בחינות קטן, והערכה חיצונית. לתעודת הסיום שלכם, שמבוססת על הערכה פנימית במתודות שונות, כולל מקום רב לרכיבים לא קוגניטיביים, אני מאמין שהוא היה מסכים.
חגי: רק כשלב ביניים הכרחי, על מנת לבודד אותן, להקטין את השפעתן ולבסוף להוציא אותן סופית מבית הספר.
איתי: אם כך זה אומר שאתם מציעים בעצם את המודל האמריקאי. גם לפיד אומר שמי שרוצה להתקבל לאוניברסיטה שיעשה בחינת מיון.
חגי: כן. די קרוב למודל האמריקאי מבחינת הוצאת בחינות המיון מבתי הספר העל-יסודיים. שונה מהמודל האמריקאי בדרישה שלנו לתעודת סיום רצינית כמסמך פדגוגי משמעותי ועשיר.
לדעתנו נדרש גם שמוסדות ההשכלה הגבוהה יגבשו מערכת מיון משוכללת יותר (צעד בכיוון הוא כמובן הדרישה החדשה לחיבור בפסיכומטרי). מטלת המיון צריכה להיות באחריות המוסד הקולט, בין אם זו אוניברסיטה או מקום עבודה.
איתי: יש שני חסרונות מוכרים שמשותפים למודל לפיד ולמודל שלכם:
ראשית, ויתור על השאיפה (שלדעתי למרות הרב תרבותיות, בכל זאת רוב הציבור הישראלי רוצה בה, אבל צריך לבדוק זאת) לייצר מסגרת תרבותית-ערכית משותפת. אלו הבחינות החיצוניות בתנ"ך, היסטוריה, ספרות, אזרחות. אם אין בחינה חיצונית, כל מורה ילמד איזה תכנים שמתחשק לו, אלא אם כן אתה מייצר מערכת פיקוח מפלצתית שתבדוק לכל מורה את כל מערכי השיעור. מורה שמאלני ילמד את מחמוד דרויש והימני את אצ"ג.
שנית, סיכון גדול להרחבת פערים בין עשירים לעניים, גם ביחס למצב כיום. ולראיה – ארה"ב.
חגי:
לגבי הליבה המשותפת, בחוות הדעת אנו מציינים, בסוף הסעיף של תעודת הסיום: "לבסוף, חשוב שתהליכי ההוראה-למידה יאפשרו בחירה מושכלת של תכני הלימוד ודגש על העמקה במקום על כמות נושאי הלימוד. עם זאת, יישמרו נושאי ליבה כלל-ארציים, תוך פיקוח של משרד החינוך על נושאי הלימוד ותכנים נדרשים." כמובן שזו סוגיה חשובה ורחבה הרבה יותר מבחינות הבגרות, אבל אנו טוענים שבחינות הבגרות הן לא הדרך היחידה בה ניתן להבטיח ליבה משותפת לתכנית הלימודים.
לגבי פערים,
א. עוצמת הפערים החברתיים בישראל ובארה"ב די דומה. בחינות הבגרות אינן מבטיחות שוויון.
ב. במצב הנוכחי כ 50% ממסיימי התיכון אינם זכאים כלל לתעודת סיום, כך שההצעה שלנו דווקא תעזור להם בכך שתסיר מהם את התיוג השלילי החמור – אנו טוענים שלכל בוגר יש זכות לתעודת סיום.
סוגיות הליבה והשוויון הן כמובן סבוכות הרבה יותר ודורשות התייחסות חברתית מקפת. לדעתי בחינות הבגרות במתכונת הנוכחית אינן מטפלות בסוגיות אלה כראוי ונזקן גדול מתועלתן היחסית. כמובן שההצעה שלנו אינה פתרון פלא, אבל במדיניות נכונה היא יכולה לטפל ביעילות בנקודות אלה. לא היה מקום להרחיב בחוות הדעת ואלה כמובן נושאים חשובים להמשך עבודתנו.
לקראת רפורמה בבחינות הבגרות 
מסמך זה לא כונה על שני העניינים המרכזיים שאני מתחבטת בהם:1. שמירה על המאחד בחברה רב-תרבותית והטרוגנית כשלנו. 2. הפערים. להשוות לארה״ב לא במקום מכיוון שה50% של הלא נבחנים בארץ הם מתוך בחירה(חרדים, ערבים) ולא בגלל פערי חינוך או בחינות הבגרות.
1. נושאי ליבה כלל ארציים ופיקוח של משרד החינוך על נושאים ותכנים: האם ספרות, היסטוריה, תנך ואזרחות נכללים בנושאי הליבה הכלל ארציים, או שמדובר רק ב"מיומנויות יסוד" (שפת אם, אנגלית ומתמטיקה + עברית לערבים)? המחיר של אי הכללת 4 המקצועות הללו בליבה הוא ויתור על הרכיב המאחד בחברה רב תרבותית ("תוכנית לימודים לעידן גלובליזציה").
2. בוא ניקח לרגע את הספרות. אם ספרות נשמרת כמקצוע חובה כלל ארצי, אני לא מבין איך מפקחים על התכנים. היום יחידת הבסיס של תוכן היא יצירה ספרותית ויש רשימה של יצירות (עם אחוז מסוים של בחירה למורה) המחייבת לבגרות. אם לא תהיה בחינה אחידה בספרות, תצטרך מערך אדיר של פיקוח על מערכי השיעור של המורים, ותוסיף עוד עומס של טופסולוגיה שיגרום להם לצעוק ולבכות. לחלופין, אם הכל יהיה בנוי על אמון (מילה מאוד טרנדית בימים אלה), מורים חזקים בבתי ספר חזקים ילמדו ספרות כמו שצריך, ומורים חלשים בבתי ספר חלשים ילמדו מעט מאוד וברמה נמוכה.
3. הסיפור של תעודת סיום פנימית לכל בוגר תיכון נראה מאוד יפה בתיאוריה אבל קצת קשה לי להאמין שהוא יפתור את הבעיה של תיוג שלילי, בוודאי בעידן שבו כמאמר הביטוי "בשביל להיות פקיד בבנק צריך תואר ראשון". היום ליותר אנשים יש זכאות לת. בגרות מאשר לפני 30 שנה ולכן התעודה שווה הרבה פחות. אם ל-100% מהתלמידים (או קרוב לזה) תהיה תעודת סיום תיכון, הערך שלה יהיה נמוך עוד יותר, וכך לא נפתרת בעיית התיוג. התיוג יהיה לפי יש/אין תואר אקדמי, או לפי ההישגים במבחן המיון לאוניברסיטה, בין אם יערך בסוף י"ב באחריות משרד החינוך או אחרי הצבא באחריות המרכז הארצי לבחינות והערכה/גופים אחרים.
4. היום היעד של המערכת הוא "זכאות לבגרות לכל" וזה יוצר כל מיני פתרונות שמעלים את אחוז הזכאות אך יש להם מחירים כבדים (פיצול על שלוש שנים, ריבוי שאלונים, ריבוי מועדים וכו'). אם מחר היעד של המערכת היה "תעודת סיום תיכון לכל", היו מתעוררות בעיות מקבילות.
דוגמה מאוד "טכנית", נניח שבי"ס מצהיר (או שזו מדיניות ארצית) שכדי לקבל תעודת סיום נדרשת נוכחות של 80% בשיעורים (חלק מ"תלמידאות"). מיד תתחיל שורה של תופעות שמושכות להורדת הסטנדרט הזה: הורים שלוחצים על המורה והמנהלת (כולל במקרים מסוימים שימוש בעורכי דין ואפילו בשוחד), מורים שרוצים ללכת לקראת התלמיד עם הבעיות בבית, ונמצאים בדילמה מול שאר הכיתה וכן הלאה…
חבל לי שלא מוותרים על הבגרות לגמרי. כל מתווה שבו נשמרת הריכוזיות וממשיכים להתייחס למורים כאל צינור שמעביר ידע על פי בחירת גוף ריכוזי, כלומר הוא מקשר בין הממשל לתלמיד, האזרח לעתיד, אנחנו משתמשים בחינוך כמערכת לשימור הריבוד החברתי וזה חבל.
נראה לי שהמענה לבעיות שעלו כאן, הוא "החינוך הביקורתי". לפי פרדיגמה זאת, המורה איננה מסתיר את השקפותיו, אך הוא פותח אותן לדיון פתוח, שבו מתקבלות כל הדעות. ואז אנחנו לא מלמדים "כזה ראה וקדש" אלא פותחים את החשיבה לאפשרויות השונות. אנחנו לא צריכים להכחיש ידע מהתלמידים, אלא להעלות את התכנים השונים המייצגים את הקשת הרחבה של הדעות בארץ ולהכשיר לומדים חושבים. הם יהיו אזרחי המחר התורמים לחברה.
ציונה – אכן חושב לזכור שמדובר ב 4 מערכות חינוך (ממלכתי/ממ"ד/חרדי/ערבי) המפולגות ביניהן באופן המשקף את הציבוריות הישראלית המסוכסת. האם יש ליבה משותפת שתאחד ארבעה עולמות אלה? וראי תשובה שלי לנקודה האחרונה שאיתי העלה בשיחה המקורית.מסכים איתך שההשוואה לארה"ב לא חיונית לדיון זה.
איתי –
1. מניח שאפשר להגיע להסכמה על מיומנויות משותפות לכולם, ברוח מיומנויות המאה ה 21 העוסקות בשכלול תהליכי חשיבה ולמידה (וכמובן גם הוראה) ולא בתוכן מסויים. החלוקה המסורתית של תכנית הלימודים ל"תחומי דעת" מייצגת, לדעתי, מערכת מבנית מיושנת. מעבר לכך, הסוגיה של ליבה אידיאולוגית היא שדה קרב, כםי שמודגם בדרמטיות בימים אלה בפרשת המפמ"ר לאזרחות.
2."קאנון" תרבותי מוגדר ומוסכם ופיקוח בירוקרטי חיצוני עליו הוא מנגנון נוקשה מדי ובעל נטייה לא בריאה להיסחף לאינדוקטרינציה. בהקשר שלנו, אנו קוראים לשיתוף משמעותי של מורות ומורים בעיצוב תכנית הלימודים, לא כמבצעים של תכנית סגורה, אלא כמפתחים ומעצבים. (הlesson study היפני, למשל). כמובן שכדי לטפח קהילת מקצועית חזקה יש להתמודד עם פערים בקרב המורים והמנהלים ולא רק התלמידים. הגישה הלא-שוויונית מתבטאת בכל הרבדים של מערכת החינוך, כשיקוף של יחסי הכוח החברתיים-כלכליים.
3. תעודת הסיום אינה מסמך בינארי. לכל תלמידה תהיה תעודה סיום שתכיל מידע פדגוגי רב-ערך, בין אם היא "הצליחה" במשימות מסוימות (כגון בחינות) ובין אם לא. זכאות לתעודת סיום היא זכות אוניברסאלית של כל חניך ועובדה זו רק תגביר את הערך שלה ותאפשר מערכת שיקולים רצינית יותר הן מצד התלמיד והן מצד המערכות שיקלטו אותם בהמשך החיים הבוגרים.
4. כל המנגונים המעוותים שנועדו לייצר אחוזי זכאות גבוהים גורמים נזק אדיר למערכת, בהתאם לחוק קמפבל שקובע שהשחיקה בתוקפם של מדדים חברתיים (ואוסיף, פשוטים וסטנדרטיים) עומדת ביחס ישר לאורך התקופה בה הם בשימוש. אין ספק שמבנה בחינות הבגרות הקיים במערכת החינוך הישראלי הוא דוגמה מצויינת. ההצעה שלנו מבקשת להציע אופן חשיבה אלטרנטיבי שאינו מקבל מבנה זה והנחות היסוד שלו כמובן מאליו (לדוגמה הטיעון הבעייתי שאחוז יחסי של "מקבלי תעודה" כלשהיא הוא עדות תקפה לאיכות פדגוגית של בית הספר; התוכן של התעודה הוא המרכיב החשוב).
דינה – כל מילה.
איתי –
1-2. נושא מקצועות הליבה כבסיס ידע משותף הוא באמת סוגיה מעניינת. דווקא הספרות היא דוגמא טובה: בחינת הבגרות בספרות מאפשרת למורה מרחב גדול יחסית של בחירה בהתאם לזרם, לרמה ולעניין של תלמידיו. כלומר, ניתן להתבונן ב"חומר" במבט רחב יותר, שמצריך מיומנויות בסיסיות וידע משותף מצומצם, ומשאיר לביה"ס או למורה אוטונומיה מסוימת. כמורה להסטוריה, זה דבר שהייתי מאד רוצה בו (ממילא יש שאלון שונה לכל זרם, אבל חופש הבחירה שלי כמורה ביחידות החובה מוגבל עד מאד). פה אני מצטרפת לדינה – שיעורי הסטוריה, וכך בכל מקצוע, יהיו משמעותיים יותר הן כבסיס ידע, הן כבסיס למיומנויות אם נלמד את התלמידים לשמוע, להתווכח, לבקר את דעתנו.
3. כל תעודה, ברגע שתהיה שווה לכל, תאבד את ערכה. כשלכל אחד יהיה תואר ראשון, אבל ממש (כמעט) לכל אחד, יהיה התואר השני בסיס להערכה מינימלית וכן הלאה (וכנראה שדרישותיהם ירדו בהתאם, ונמצא את עצמנו כותבים נייר עמדה לועדה שתתמנה לבדיקת העניין…:)
ומשהו בנושא "צמצום הפערים". מהו בדיוק "צמצום פערים"? האם המטרה היא שכל הבוגרים יהיו בינוניים באותה מידה? (כשאני מתבוננת בתלמידותי המצטיינות, שהמערכת אינה מציעה להן הרבה והן פונות ללימודי אקדמיה בתיכון, ואני נלחמת על זכותי ללמד ברמה שאינה "יורדת" לבגרות אלא יש בה מה שלהערכתי צריך אדם בוגר ברמתן לדעת – אני חושבת לעתים שאכן זו המטרה). אבל להבנתי, צמצום פערים פירושו – מתן אפשרות השתלבות בחברה לאחר התיכון גם למי שהתחיל בעמדה נמוכה. היכולת לעבור ולתעד תהליך למידה משמעותי חשוב כנראה לא פחות – ואולי יותר – מהיכולת לכתוב ידע בצורה שבודקי בחינות הבגרות יקבלו כקבילה (וזו נקודה שלא עלתה פה, למיטב זכרוני: איך במסגרת יישום מטרת הזכאות-לכל מורידים מפמ"רי מקצועות מסוימים את דרישת כתיבת התשובות בבגרות למינימום עילג!). משמע, אוטונומיה לביה"ס יכולה להביא לצמיחה משמעותית בפריפריה ולצמצום פערים.
רחל,
לגבי הבחינה בספרות:
לדעתי, היה מעניין אילו מישהו מהמשתתפים בסדנה היה מנסח עמדה שאומרת: בשל הרצון בליבה תרבותית משותפת, אני רוצה שתהיה בחינה חיצונית חובה בספרות (ו/או היסטוריה, ו/או אזרחות, ו/או תנך), אבל בחינה מסוג אחר, כזו שמעודדת חשיבה ביקורתית וארגומנטציה וממש אי אפשר לעבור אותה מדיקלום של מידע משונן מספרי מיקוד, וההכנה אליה אינה מראתון של "הספק". כלומר – לשבור את הקונספציה שבחינת חובה חיצונית היא בהכרח בדיקת שינון-דיקלום יבשושית. ההוכחה שניתן לעשות דבר כזה כבר קיימת לנו מול העיניים: בחינה חיצונית בכתיבת חיבור (אני לא טוען שהיא מושלמת…).
מהסתכלות על השאלונים שהעברתי לכם, יש לי תחושה שקשה להוכיח שיש בקבוצה אנשים שזו בערך עמדתם, אבל בניירות העמדה רואים עמדות שהולכות יותר רחוק – לכיוון של בחינות פנימיות (החיצוניות נשמרות לאנגלית/מתמטיקה/שפת אם) ואף לביטול הבחינות בכלל. זה הזכיר לי מצב שבמדע המדינה קוראים לו קיטוב בקבוצה:
group polarization means that members of
a deliberating group predictably move toward a more extreme point
in the direction indicated by the members’ predeliberation tendencies
(Sunstein, 2003
במלים אחרות, אם אפשר לתאר עמדות בנושא מסוים בסקאלה בין מינוס 10 ל-10, ויש לך קבוצה שמשתתפיה נוטים לכיוון +, ונגיד שהממוצע שלהם הוא +4 והקצוות הם 0 ו-+8, יש סיכוי גדול שבסופו של הדיון הם יסכימו על נקודה שקרובה יותר ל+8 מאשר לממוצע, לא בגלל עריצות והשתקה אלא מכל מיני סיבות אחרות.
התופעה הזו היא בעיה קשה בתהליכים של דמוקרטיה השתתפותית, שזה בדיוק מה שהפרויקט שלי שואף אליו – לשתף את המורים בקביעת המדיניות. אם לא מנטרלים אותה או לפחות מצמצמים את השפעתה התוצאה של דיון קבוצתי עלולה ממש לא לייצג את הדעות של האנשים אילו היו נשאלים כל אחד בנפרד.
לגבי הורדת סטנדרט של שאלות הבחינה והמחוון – אני מסכים איתך שזו נקודה חשובה מאוד שלא התייחסו אליה. לי היתה תחושת בטן מציקה כזו במפגש שהיה לנו בלימודי תעודת הוראה עם מפמרית תנך-ממלכתי, שהראתה לנו שתי דוגמאות לבחינות. אם יש לך זמן לכתוב מהר מהר "דף עדות" (כמו שהציעה יעל ג.) מהניסיון שלך עם בגרויות בהיסטוריה ולשלוח עוד מחר לוועדה זה יכול להיות מצוין.
חשוב להדגיש בקשר לנקודה ב'
שהיום המצב הוא בלתי סביר.
ההכנה לבחינה הפסיכומטרית שהיא משמעותית בקבלה לאוניברסיטה היא במימון פרטי.
בהצעה של הוועדה יש רצון לשנות זאת
יש אמירה ברורה – ההכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה היא במימון ציבורי.
מה שחשוב הוא ההפרדה בין השניים – הכנה לבחינות קבלה וחינוך
וההבנה שהם לא אותו אחד
ושהמציאות מראה שיש להם בעיה להתקיים במקביל וצריך לייצר חציצה בינהם.