ראשי > דעות של אחרים > בחינות הבגרות – עדות אישית מוושינגטון DC / חן אהרון

בחינות הבגרות – עדות אישית מוושינגטון DC / חן אהרון

איך נראית ההוראה והלמידה במקום שבו אין בחינות בגרות? הנה דוגמה אחת (בהסתייגות שזהו בי"ס פרטי עם תשלומי הורים גבוהים)

לכבוד הוועדה לבדיקת

מבנה בחינת הבגרות בישראל

עדות אישית

ביום הראשון של שנת הלימודים האחרונה עמדתי בפתח בית הספר החדש בו התעתדתי ללמד והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שמונה שנים, אני נכנס לדבר חדש לחלוטין! הפעם בית הספר היה בפרבר של וושינגטון די. סי, כל תלמידיו יהודים והוא פרטי. התרגשתי ופחדתי כל כך, הליכה אל הלא נודע בכל הרמות – שפה, תרבות, ערכים, נורמות, מנהגים, אדמיניסטרציה, מערכת שעות וכו'. מה לי ולכל זה? מורה מישראל שרגיל לתלמידים ישראלים ולמנטאליות ישראלית. בטח אני הולך לסבול מהתלמידים המפונקים שחושבים רק על עצמם ועל הכסף והמכונית החדשה וכו' וכו'…

לפני הגעתי אמרו לי כולם כי אני צריך להתכונן לפגוש תלמידים פחות בוגרים, ללא עומק מחשבתי, הישגיים מאוד, ללא כבוד וכמובן פחות ערכיים (אולי התכוונו לומר לי בעלי ערכים שונים) מהתלמידים אשר לימדתי בשמונה שנים האחרונות בישראל. לשמחתי הרבה (אך גם לצערי הרב) גיליתי שאין אמת באמירות אלה.

התפיסה שלי כבוגר וכמורה במערכת החינוך הישראלית היתה תמיד "אין ברירה אחרת…", או "ככה זה". ובכן, יש ברירה! בבתי הספר במדינת מרילנד (יכול להיות שבכל ארה"ב אך אינני בטוח בכך) אין בחינות בגרות. הלמידה נעשית באופן שונה לחלוטין! בית הספר הוא מוסד אשר מלמד את התלמידים תכנית לימודים שבסופה ובעזרתה התלמיד אמור לגשת למערכת של סינון והכוונה אשר בסופה ניצב הקולג'. כמובן שישנה תמיכה אדירה (לפי דעתי מוגזמת…) בכל התהליך של מציאת המוסד האקדמי הממשיך מצד בית הספר, אך הוא לא אחראי על הכנת התלמיד לבחינה אחת, או רצף בחינות שאמורות "לקבוע את העתיד" של התלמידים. כמורה ישנו יתרון גדול מאוד בשיטה זו אשר בה אני מלמד תוכנית לימודים אשר נקבעה על ידי צוות המקצוע בבית הספר, ישנם מדדים אשר צריך לעמוד בהם (כל מי שמכיר את התרבות האמריקנית יודע שמדידה והערכה זה תחביב רציני מאוד אצלם), אך יש לי גם את החופש ללמד חומרים נושקים, אם יש צורך גם לעצור ולהרחיב ולהעמיק, לצאת לחומרים אחרים ולחזור לתוכנית ההתחלתית. כל מי שלימד בכתה לקראת בגרות יודע כי הדבר הזה לא מתאפשר עקב הצורך להספיק ללמד ("ללמד…" יותר נכון לומר לשנן) את כל החומר לקראת הבגרות. כמה פעמים עמדתי מול כתה שלא מבינה מדוע צריך להרחיב על נושא זה או אחר אם הנושא לא מופיע בחומר לבחינה, בעיקר אם מדובר על התקופה שלאחר פרסום המיקוד אז ניתן לראות במיוחד עד כמה השיטה שגויה ומעוותת. בפעמים הראשונות בארה"ב שתלמידים נגשו אלי לומר לי תודה באופן אישי אחרי השיעור הייתי בהלם, רק אחר כך הבנתי שמקובל לגשת למורה בסוף שיעור מעניין / משמעותי ולומר לו את זה. הדבר הזה לוקח אותי לנקודה אחרת: "הערכיות" (חינוך ערכי-חברתי) של התלמידים. אותה ערכיות שכולם בארץ מתהדרים בה. בבית הספר כאן אין תוכנית ערכית-חברתית. אין רכז חינוך חברתי ואין שעות מחנך (אין מחנכים!!!). הדבר הזה זעזע אותי בתחילת השנה, במקום ממנו באתי, בתפיסה עליה גדלתי, המחנך הוא העיקר,  כיתת החינוך היא  מרכז בית הספר, העוגן, ההצדקה לכל העניין שנקרא בית ספר. אז אם אין מחנך, אין שעות מחנך (חברה) וכל המשאבים מופנים באופן ישיר לשעות מקצועיות, איך יכול להיות שהתלמידים שאני מלמד פה ערכיים לא פחות (בלשון המעטה…) לעומת התלמידים שלי בארץ? לפי דעתי הדבר קשור קשר ישיר לשיטה המקדשת את בחינות הבגרות. כבר בחטיבת הביניים (אם לא ביסודי) מתחילים ללמד לקראת  היעד הסופי – אותה שעה וחצי של בחינה שאמורה להעיד על רמת ידיעה בתחום ידע מסוים. מורים בתיכון נחשבים לטובים אם הם בעלי אחוזי הצלחה גבוהים בבחינות הבגרות (וכך גם מנהלים ואני מניח שגם המפקחים וכן הלאה). במהלך שנותיי המועטות במערכת פגשתי מורים רבים שנחשבו לטובים והיו מוערכים מאוד על ידי ההורים, התלמידים והמערכת משום שהיו בעלי אחוזי הצלחה גבוהים בבחינות, אך את ילדי לא הייתי מכניס לכתה אותה הם מלמדים בעבור שום הון שבעולם- מורים גרועים אשר בחינת הבגרות היא רשת הביטחון שלהם, מורים המדקלמים חומרים, מורים המאיימים על התלמידים ב"אני את הבחינה שלי כבר עשיתי…" וכו'. מורים אשר מוציאים את החשק והתשוקה מהלמידה עצמה. ישנם מורים אשר התנהלותם מנוגדת לכל נורמת התנהגות שהייתי רוצה שבני יספגו, אך כמורים "לבגרות" הם נחשבים מצליחים מאוד ולכן נשארים במערכת, מתקדמים ומהווים מודל למורים צעירים. בבית הספר בו אני מלמד כעת ישנה מערכת בחינה, הערכה ומדידה של מורים. המורה נמדד על פי קריטריונים נוספים ולא רק על פי הצלחות הכיתות של בבחינות (כמובן שגם). במערכת בה אין מחנך כיתה כל המורים מצופים ללמד כאילו היו מחנכים (את הצד הטכני של המחנך ממלאים/ות היועצים/ות). המורים המקצועיים הם המחנכים האמיתיים. כיום אני יודע ששמונה שנים העברתי את הזמן בכיתות שלי, תמיד לימדתי טוב וציוני תלמידי היו יותר מטובים בבחינות הבגרות ועל כך יעידו מכתבי ההערכה מהמפמ"ר שלי אבל… מה נתתי לתלמידי? איך נראו השיעורים שלי? עם מה יצאו התלמידים מהשיעורים שלי? היום אני יודע שכאשר המערכת שואפת לבינוניות הדבר בא לידי ביטוי לא רק בתוצרים שלה אלא גם במי ששותף לה. תמיד ישבנו בחדר המורים וצקצקנו על הדור שהולך ופוחת, נאנחנו ואמרנו שאין מה לעשות, שהילדים של היום הם לא הילדים של פעם וכו', אולי זה נכון והסיבות לכך הן רבות ומגוונות (רבות מהן לא קשורות לבית הספר), אך לפי דעתי אחת הסיבות המרכזיות היא הבינוניות המשודרת כלפי התלמידים, הבינוניות הנובעת מהשיטה המקדשת האחדה בכל מחיר על ידי סטנדרטיזציה של ידע על חשבון הידע והלמידה עצמה. במהלך השנה האחרונה עמדתי פעמים רבות נפעם, אכול קנאה ועצוב מאוד מרמת הידיעות, האופקים הרחבים, הרצון לידע וללמידה, יכולת ניתוח של סיטואציות שונות וכו' מצד תלמידי, אותם תלמידים שנמצאים במערכת ללא בחינות בגרות. הייתי עצוב משום שתמיד חשבתי על התלמידים שלי בארץ אותם אני אוהב כל כך, אותם תלמידים שבעוד שנים ספורות ילדי יהיו ביניהם, תלמידים שלא מסוגלים להתמודד מול איכויות של התלמידים הנוכחיים שלי – לא משום שהם פחות טובים אלא משום שהם תוצרים של מערכת המקדשת את הדקלום הלעוס, הבינוני והריק מתוכן על חשבון חדוות הלמידה והידיעה האמיתית.

אני לא עיוור (מקווה..) ואני מודע לחוליים הרבים בחברה ובחינוך בארה"ב, בסופו של יום אני בוחר במערכת החינוך הישראלית, בתלמידים שלי, בצוות שלי ובכלל במדינה שלי. אני מודע לפערים הבלתי נסבלים במערכת החינוך בארה"ב (פערים אלה קיימים גם אצלנו ואף הולכים ומתעצמים). אני יודע שאני מלמד בבית ספר פרטי, עשיר, חד גוני מבחינה דתית ותרבותי. אני יודע שאם הייתי מלמד בבתי ספר במרחק כמה מיילים מבית הספר שלי, הפסקאות הקודמות אולי היו בעלות תוכן קצת שונה. אני לא מנסה לומר שזו האלטרנטיבה, ובכל זאת חשוב לי לומר ששווה לבחון את הדברים באור שונה, יש אלטרנטיבה היא פשוט לא קיימת בשיח הציבורי הישראלי בדרך כלל. היציאה החוצה גרמה לי לרצות לחזור למערכת ולבחון את הדברים הידועים והברורים מחדש.

אני כותב שורות אלה כמורה, ברמה האישית ביותר, ללא הסתכלות מערכתית או מחקר מעמיק בתחום, בפרספקטיבה של מורה המלמד באופן זמני בחו"ל ומתעתד לחזור ולעסוק בכך בארץ בעוד מספר שנים.

בברכה,

חן אהרון

ehudaharon@gmail.com

רוקוויל וושינגטון די.סי

מודעות פרסומת
  1. 26 ביולי 2012 ב- 8:59 am

    תודה רבה רבה על העדות הנהדרת שלך.
    אני רוצה להדגיש רק פן אחד קריטי, במדינת ישראל החינוך הוא פעולה פוליטית מובהקת. כל מורה/מחנך/מלווה/ סטודנט בפר"ח – כולם עסוקים בפוליטיקה מעשית , חלקם מבלי לדעת זאת.
    במערכת פוליטית מובהקת סוגיות מקבלות משמעות רק בתוצאה שלהן. התהליך הוא ריקוד מקדים להחשוב מכל.
    כל מערכת חינוך היא מערכת פוליטית, אפילו על פי המשמעות הבסיסית של "פוליס", אבל אצלנו היא הובאה לקיצוניות של גיל ההתבגרות.

  2. 27 ביולי 2012 ב- 12:31 am

    חן, תענוג לקרוא את העדות. ביטאת כל-כך יפה את התחושות שיש לי פה אצלנו, מבלי שהייתי אי-פעם בארצות הברית.
    אני רוצה לבחור בתלמידים שלנו כאן, בשיטה אחרת, שמכבדת אותם ואותנו יותר.
    לו-יהי.

  3. 27 ביולי 2012 ב- 7:00 am

    צריך רק לזכור שהמודל האמריקאי (אין בגרויות, הרבה מאוד אוטונומיה בית ספרית/למורה) הוא מודל שהישגיו הממוצעים לא טובים (ארהב במבחנים בינל) ויש פערים עצומים בין בתי ספר.

  4. ערן אסקרי
    27 ביולי 2012 ב- 1:41 pm

    עדות כנה ואמיתית.
    מעוררת מחשבה.

    תודה

  1. 30 ביולי 2012 ב- 11:56 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: